R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 28 – ר' אליעזר מבלגנצי ישעיהו כח‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל⁠־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא⁠־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃ (ב) הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶ֠רֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃ (ג) בְּרַגְלַ֖יִם תֵּרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃ (ד) וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ (ה) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ׃ (ו) וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל⁠־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃ (ז) וְגַם⁠־אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן⁠־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן⁠־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃ (ח) כִּ֚י כׇּל⁠־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם׃ (ט) אֶת⁠־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת⁠־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם׃ (י) כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃ (יא) כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל⁠־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (יב) אֲשֶׁ֣ר׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃ (יג) וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ (יד) לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (טו) כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת⁠־מָ֔וֶת וְעִם⁠־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה [שׁ֣וֹט] (שיט) שׁוֹטֵ֤ף כִּי⁠־[יַֽעֲבֹר֙] (עבר) לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃ (טז) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔היֱ⁠־הֹוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ׃ (יז) וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ׃ (יח) וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת⁠־מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת⁠־שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס׃ (יט) מִדֵּ֤י עׇבְרוֹ֙ יִקַּ֣ח אֶתְכֶ֔ם כִּֽי⁠־בַבֹּ֧קֶר בַּבֹּ֛קֶר יַעֲבֹ֖ר בַּיּ֣וֹם וּבַלָּ֑יְלָה וְהָיָ֥ה רַק⁠־זְוָעָ֖ה הָבִ֥ין שְׁמוּעָֽה׃ (כ) כִּֽי⁠־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס׃ (כא) כִּ֤י כְהַר⁠־פְּרָצִים֙ יָק֣וּם יְהֹוָ֔הי״י֔ כְּעֵ֖מֶק בְּגִבְע֣וֹן יִרְגָּ֑ז לַעֲשׂ֤וֹת מַעֲשֵׂ֙הוּ֙ זָ֣ר מַעֲשֵׂ֔הוּ וְלַֽעֲבֹד֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ נׇכְרִיָּ֖ה עֲבֹדָתֽוֹ׃ (כב) וְעַתָּה֙ אַל⁠־תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן⁠־יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם כִּֽי⁠־כָלָ֨ה וְנֶחֱרָצָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי מֵאֵ֨ת אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛היֱ⁠־הֹוִ֛ה צְבָא֖וֹת עַל⁠־כׇּל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (כג) הַאֲזִ֥ינוּ וְשִׁמְע֖וּ קוֹלִ֑י הַקְשִׁ֥יבוּ וְשִׁמְע֖וּ אִמְרָתִֽי׃ (כד) הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽישַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ׃ (כה) הֲלוֹא֙ אִם⁠־שִׁוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֥יץ קֶ֖צַח וְכַמֹּ֣ן יִזְרֹ֑ק וְשָׂ֨ם חִטָּ֤ה שׂוֹרָה֙ וּשְׂעֹרָ֣ה נִסְמָ֔ן וְכֻסֶּ֖מֶת גְּבֻלָתֽוֹ׃ (כו) וְיִסְּר֥וֹ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֱלֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ׃ (כז) כִּ֣י לֹ֤א בֶחָרוּץ֙ י֣וּדַשׁ קֶ֔צַח וְאוֹפַ֣ן עֲגָלָ֔ה עַל⁠־כַּמֹּ֖ן יוּסָּ֑ב כִּ֧י בַמַּטֶּ֛ה יֵחָ֥בֶט קֶ֖צַח וְכַמֹּ֥ן בַּשָּֽׁבֶט׃ (כח) לֶ֣חֶם יוּדָ֔ק כִּ֛י לֹ֥א לָנֶ֖צַח אָד֣וֹשׁ יְדוּשֶׁ֑נּוּ וְ֠הָמַ֠ם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ וּפָרָשָׁ֖יו לֹ֥א יְדֻקֶּֽנּוּ׃ (כט) גַּם⁠־זֹ֕את מֵעִ֛ם יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָא֖וֹת יָצָ֑אָה הִפְלִ֣א עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) הוי עטרת גאות שכורי אפרים – עד כאן דבר דרך משל ועל גלות בבל לך עמי בא בחדריך, על לויתן נחש בריח, כרם חמר ענו לה, יציץ ופרח. ועכשיו מדבר אותו הענין על אותו שבימיו. וכלפי שאמר שהבאים ונסתרים ונכנעים מפני זעמו ישרש ויציץ ופרח בכרמו אומר עתה הוי על אותם שמתגאים בעשרם וכבודם ואינם חרדים לבא להיחבאות מפני זעמי מגובה רוחם כי הם לא ישרשו ולא יציצו ויפרחו בכרמי שאף ציץ יהא נובל מהם. ולשאר עמו הנחבאים מפני זעמי וחרדים על דבריי אהיה להם לעטרת צבי ולא לציץ נובל כמותם. כן השיטה.
הוי – על עטרת גאות שכורי אפרים – שעל ידי שמחת לבב שהיין משמח ומטיב לבם אינם חרדים לדברי להסתר מפני זעמי אלא מתגאים כנגד נביאיי על עשרם וכבודם כטוב לבם.
הוי להם וציץ נבל – יהיה לו, כציץ העשב המיפה אותו שהוא בראשו כעטרה ולמחר ימולל ויבול, כן יבול מהם מהרה קיום העמדת העטרה שהוא מתפאר בה שתתקיים לו לעולם,
העטרה אשר על ראש בני גיא שמנים – שיהו הלומי יין – בראשם במקום העטרה. כענין הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי.
גיא שמנים – מקום מובחר הוא אלפא ליין, והוא בקרן בן שמן הנזכר בכרם היה לידידי בקרן בן שמן כי כן שיחת ישעיה, שכל ארץ ישראל מדמה לאותו מקום ועטרה מדמה לציץ פרח העשב המקפת ראשו כעטרה. (ב) ומה הוי על העטרה, הנה – שער קטב חזק ואמץ לי״י – כענין וסער מתחלל על ראש רשעים יחול.
כזרם ברד – הבא בסערה וקוטב וטורף וממית אדם ובהמה אשר ימצא בשדה, כן יהא קוטב והולם אותם בראשם.
והקטב – הוא הלומי יין שאמר.
ולבד הקטב וההלימה יהיה כזרם מים כבירים שוטפים – להוריד מראשותיהם עטרת תפארתם ארצה.
והיאך, שבידם יניחו לארץ – עטרת ראשם הם בעצמם מרוב צרה.
כענין גזי נזרך והשליכי. ויגז את ראשו. (ג) ואחרי שהונחה לארץ תרמסנה עטרותיהם ברגלים לבוז ולקלון. (ד) והיתה ציצת נבל צבי תפארתו – כשתבול יבאו בזזים לאלתר ויחטפוה.
הוא שיחטפו עשרם וכבודם והוא הניבול.
כבכורה – על ציצת נובל מוסב כבכורי הציצה.
בטרם קיץ – עד שלא תתבשל לגמרי,
אשר אם יראה הרואה אותה – בראשיתה יחטפנה ויבלענה בעודה בכפו – שבא לתולשה.
עד שלא יתלשנה ממש יבלענה – ואין לומר בכפו כמו כפות תמרים שאין לשון הכתובים נכון. (ה) ביום ההוא – שיוריד וישפיל הגאונים שבהם,
אז יהיה לעטרת צבי – וקיום והעמדה ולא כציץ נובל של אותם גאונים.
ולצפירת – נוי תפארה להתפאר בה,
לשאר עמו – ליהודה הנשאר בארץ ולפליטי ישראל. (ו) ואומר שישפיל הגאונים ויגביה השפלים, ולרוח – דעת משפט יהיה ליושב על המשפט – הוא חזקיה מלך יהודה, לשפוט צדק.
[ולרוח משפט וג׳ – כעין שנאמר ונחה עליו רוח י״י רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת וג׳.]⁠^א
ולגבורה יהיה למשיבי מלחמה – כנגד אויביהם הנלחמים בשעריהם להושיעם ממלכי אשור ומכל אויביהם. (ז) וגם אלה – על שאר עמו מוסב כמו שיוכיח למטה משלי העם הזה אשר בירושלם.
נבלעו – בדעתם. כמו ועצתו אבלע. כל דברי בלע. בלע י״י פלג לשונם. לשון בלבול והפך.
ולכך שגו – העם אף בראה – בדברי נביאי אמת הרואים את הנולד לומר שקר הם מתנבאים.
פקו – כשלו העם אף בפלילי המשפט שכהן אמת מורה להם. כמו ופיק ברכים. לפוקה ולמכשול. והוא כענין כי כשלה ברחוב אמת. (ח) כי כל שלחנות – אף של כהן ונביא ואיך יאמינו עוד כהן ונביא.
מלאו קיא צואה – מן השכרות.
בלי מקום – להסב בנקיות העיף והיגע הבא לנוח ולהסב. (ט) ואחרי שגם כהן ונביא שגו בשכר את מי יורה – כהן עוד דעת להורות לעם.
ואת מי יבין – עוד נביא שמועה להגיד לעם. כענין את אשר שמעתי מי״י צבאות הגדתי לכם.
ומי יורה – מוסב על כהן אשר תורה יבקשו מפיהו.
ומי יבין שמועה – מוסב על הנביא.
לגמולי מחלב עתיקי משדים – שֶמֵעַתָּה כך הם העם כתינוק שמתחיל לדבר שכל מה שאומר לו אומר אחריו ואינו מבין ואינו מבחין בין טוב לרע בין מאיסות וכיעור לנקיות. (י) שכשנביא מצוה לו גם הוא מצוה לו וכשהכהן מורה לו קו – המשפט גם הוא מורה לו אותו קו עצמו לומר קשט עצמך ואחר כך קשט אותי שגם מעשיך כמעשיי ואיך תוכיחני.
ואם יאמר לו כהן ונביא זעיר שם – הסתלק משלחנך ואל תאריך עליו כי מלא קיא צואה הוא גם הוא אומר לו כך שאף שלחן כהן ונביא מלאים קיא צואה כשלו. (יא) ודמיון דברי הכהן והנביא לעם מעתה כמו לעגי שפה – שאין מבינים אותו כגמולי מחלב אחרי שגם הוא כמוהו. (יב) אשר – אף אותו שאמר להם דבר לטובתו לאמר:
זאת המנוחה – היסב השלחן והיא הארץ.
הניחו לעיף – הבא עיף ויגע ממלאכתו כענין הלעיטני נא כי עיף אנכי.
וזאת המרגעה – כלומר לא תשכרו למלא שלחנכם שהוא מנוחה ומרגוע לעיף קיא צואה שלא תטמאו את הארץ להגלותנו ממנה,
ואף על פי כן לא אבו שמוע – כי על ידי כהן ונביא התועים לא יאמינו אף לכהן ונביא אמת. כי איך יבחינו בין דברי זה לדברי זה הואיל ויש כהן ונביא שוגים ולהמתין עד יתקיימו דבריו אינן ממתינין כי אומר ימהר יחישה מעשהו. (יג) והיה להם – אף דבר י״י – כמו כן מנביא אמת וכהן צדק צו לצו – שלו,
וקו לקו – שלו,
וכן זעיר שם זעיר שם, ולמען כן ילכו וכשלו.
צו – שם מצוה. כמו כי הואיל הלך אחרי צו.
וצו לצו – כמו בדרך בדרך, סובב סובב, ומוסב על שגו בראה, לנביא.
וקו לקו – מוסב על פקו פליליה, לכהן.
וזעיר שם – מוסב על כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, לשניהם. כן עיקר שיטה זו למדקדקים בעברי ובענין. (יד) לכן שמעו דבר י״י אנשי לצון – המלעיבים ומשחקים בנביאיו. [לפי שהיו בועטים בדברי נביאי אמת ובוחרים בדברי נביאי השקר ככתוב למטה אשר אמרו לרואים אל תראו ולחוזים אל תחזו לנו נבואות {נכחות} דברו לנו חלקות חזו מהתלות. וכתוב ותבטחו בעשק ותשענו עליו.]⁠^ב
משלי העם הזה אשר בירושלם – החושבים לינצל בממשלתם ועל ידי ירושלים שהוא משכן שמו. (טו) כי אמרתם – לנביאי האמת המוכיחים אתכם אחרי שאנו יושבים בירושלם שהיא מקדש אלהים,
כרתנו ברית את מות ועם שאול – וסמוך לשאול. כמו עם באר לחי ראי.
עשינו מחוז לנוס שם מסערת המות והשאול.
שוט – לשון אני שיט. מים רבים השטים בים ושוטפים מאד, הן גלי משברי מות,
כי יעבר – סמוך לנו.
לא יבואנו – כמחוז הסמוך לסערת הים שהאניות ניצלות שם מפני סערת הים.
כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו – הכזב שאתם אומרים מחסנו הוא. והשקר שאתם מבזים הוא סתר לנו. וכן דורו של ירמיה אומר ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ולא תבא עלינו רעה כי ירושלם תהיה לנו למחוז. וכן הוא אומר ובאתם בבית הזה ואמרתם ניצלנו. והרי על ירושלם אתם בוטחים למנוס. (טז) לכן... הנני יסד – הנה אנכי מיוסד ומיושב בציון – שאתם בוטחים בה להמלט שם.
לאבן בחן – לבחנכם אם תהיו ראוים לינצל בה ואם לאו.
פינת יקרת מוסד – בסיד.
מוסד – בייסוד וישוב. דרך הבנאים שמושיבין בזוית החומה אבנים גדולות ויקרות אבני גזית. וכן בזוית שכנגדה ומייסדין ומישבין אותו יפה יפה וסדין אותו לחברו יפה בסיד לנדבך אשר תחתיהן ואחר כך נוטין קו מאבן לאבן ועל פי בליטתו ושקיעתו וגובהו יעשו נדבך האבנים שבנתים ואם הן גסות יסתתום וימעטום ואם הן דקות ישליכו וישימו אחרות תחתיהן. נמצאו כלם נבחנות על ידי השתים. נמצאת ציון משלכת החוטאים מתוכה על ידי שכינה כאבני הפנות המשליכות אבנים גדועות מביניהן. ולא כמו שהן סבורים שתהא להם למקלט על ידי שכינה.
והמאמין – לי בדבר זה לא יחיש – לומר בדבר זה ימהר יחישה מעשהו למען נראה. כלומר ואם תראו שלא ימהר לבא אל תבטחו לכם על שקר לאמר שלום שלום כי ודאי יבא ולא יעבר. (יז) ושמתי משפט לקו – כאדם הנוטה קו על גבי פנה לישר החומה.
וצדקה למשקלת – כמו כן לישר הרכסים והבליטות.
ויעה – יסיר ויגרוף.
ברד – שאמר למעלה הנה חזק ואמיץ כזרם ברד.
מחסה כזב – שלכם.
וסתר – השקר שתסתרו בו.
מים – כבירים שוטפים שאמר למעלה,
ישטופו – ויעבירו. (יח) וכפר – למות ברית אשר כרתה לכם. אם תעבר הברית וימיתכם.
וחזותכם – ומחוז שלכם שסמוך לשאול להמלט לא יתקיים.
שכשיעבר שוט – מים רבים השטים ושטפים,
והייתם לו למרמס – שיעבור על טוב צואריכם.
שוט – פְלוט. כדרך הים שיוצא לַשעות ושוטף כל אשר ימצא. והוא לשון כי יעבור ולשון מדי עברו יקח אתכם. (יט) כי בבקר בבקר – בכל בקר.
יעבר ביום – וכן בלילה בתחלתו בהעריב שכן דרך הים יש מקומות. ומשל הוא על נבוכד נצר מלך בבל שעברו כמה פעמים בארץ ישראל ובכל פעם היה שוטף ומגלה את ישראל כמפורש בסוף ירמיהו: בשנת שבע יהודים ג׳ אלפים וכ״ג. בשנת י״ח נפש ח׳ מאות ול״ב. בשנת כ״ג נפש ז׳ מאות ומ״ה. ואין לפרש זה על גלות אשור שתחלת הענין הזה אינו מדבר אלא בבני ירושלם. והיה רק זועה – ורעדה לכל שמעיו להבין השמועה משנה לשנה. וכן אומר בירמיה ובא בשנה השמועה ואחריו בשנה השמועה וחמס בארץ ומושל על מושל. (כ) ומה שמועה תשמעו מדי שנה בשנה, שקצר – לכם המצע מהשתרע – מלפשוט רגלכם עליו. דישטינדלייר. שבכל שנה ושנה יבאו גדודי כשדים יותר ויותר ויפשטו בארץ וימעטו ישראל דרכיהם מלילך כמו שהיו רגילים מפני פחדם עד שיהו נסגרים מפניהם בעיר דלתים ובריח.
והמסכה – היא הכילה שעל גבי המיטה.
צרה – ונדקקה ונחבסה למטה שאין אדם יכול לשאת ראשו במטה.
כהתכנס – וכהאסף אדם בה לישכב. שאף בערי המבצר שיאספו ויתכנסו שם לא יוכלו להראות ולשאת ראשם, כי מחדרים אימה. (כא) כי כהר פרצים יקום י״י – כמו שקם בבעל פרצים לפרוץ אויבי דוד לפניו כפרץ מים, כן יקום לפרוץ אתכם לפני אויביכם.
כעמק בגבעון – בימי יהושע שדמם השמש ועמד עד יקום גוי אויביו,
כן ינוע וירעש עליכם למצוא פנאי לינקם מכם לעשות מעשהו זר מעשהו – באכזריות וזרות ישפט בכם ולא כאב ורחמן. כי כמו ששש עליכם לשעבר להטיב אתכם כן ישוש להאביד אתכם. (כב) ועתה – כלומר ובדבר י״י זה אל תתלוצצו – כמו שאתם מתלוצצים על השאר בצו לצו קו לקו,
פן יחזקו מוסריכם – שכשם שחיזק עליכם מוסריכם לגזור עליכם יותר בנבואה זו יותר מן השאר על שנתלוצצתם על השאר, כן יחזקו עוד לגזור עליכם יותר מזו.
כי כלה ונחרצה – גזירה גמורה ופסוקה שלא תעבר שמעתי מאת י״י צבאות – ואין להשיב. לכך שימו לבכם ושובו אליו אולי ירחם. (כג) ומשדבר אלהם הנבואה חוזר ומוכיחם ומיעצם מדרך העולם כאילו מעצמו, האזינו ושמעו קולי. (כד) אם כל היום יחרש החרש – הוא האריס העובד שדה בעל הבית כדי לזרוע ולא יותר, לעולם אינו חורש, אלא אם היום חורש ומרפה הקרקע למחר יפתח – ויפריש הקרקע הנה והנה,
וישדד – ויעשה ערוגות ערוגות.
כי ענין אחר לא תיחשב חרישתו לבעל השדה שדרכן היה לזרוע עיקר הערוגה תבואת הלחם ובגבוליה סביב קצח וכמון בערוגה שבין ערוגה לערוגה שלא היו רוצין לזרוע כל הערוגה שלימה מדברים שאינן צריכים כל כך כמו שיוכיח בסמוך. נמצא טורח חנם ועמל לרוח הואיל ושינה מדעת בעל השדה, ואיבד שכרו אף על פי שחרש שדהו כל זמן שלא יפתח וישדד. אף אתם למה לו רוב זבחיכם וחנם אתם באים ליראות פניו. הכל כמפורש בתחילת הספר. (כה) גם עוד תראו מן העובד שאף אם חרש ופיתח ושידד אדמתו, הלא אם – כששיוה פני האדמה כשבא לזורעם,
והפיץ קצח וכמון יזרוק – בכל הערוגה למלאות הערוגה מהם מה שראוי לעשות בחטה ושעורה שהיא תבואת הלחם. שכשאדם רוצה למלאות ערוגתו מן הזרע מפיץ וזורק בכולה ושם חטה שורה – בראשי הערוגות כשר וכמלך בגדוד שיושב ראש, ובְשִֹימה, בהנחה ביד שלא בזריקה ובהפצה, מה שראוי לעשות בקצח וכמון.
ושעורה – כמו כן שם בשימה שלא בהפצה ובזריקה במקום מסוים ומסומן וניכר בזוית אחת דבר מועט.
וכן הכסמת – ישים בשימה בלא הפצה וזריקה בגבולי הערוגה. נמצא שמילא ערוגות השדה מדברים שאינם צריכים ומתבואת הלחם לא זרע רק הגבולים. (כו) ועכשיו הלא אם כה יעשה, ויסרו – בעל השדה במשפט, יביאהו אל השופט והשופט יורנו – שיש לו דין עליו. (כז) כי לא בחרוץ – במרג חרוץ, יודש קצח.
ולא אופן עגלה על כמון יסב – ויתגלגל, לדוש. שזה העני בעל השדה שהיה סבור ששדהו מליאה חטה ושעורה וכסמת תיקן מוריגים וכלי הבקר ועגלות לדוש תבואותיו. וכשבא לקצור מצא הכל קצח וכמון. וכי לאילו טרח לעשות כלי דישה. שהרי במטה – ובשבט בלבד יודש קצח וכמון, שאין אדם יודע מהן כל כך שלא יהא די לו במטה. (כח) אבל לחם – תבואת הלחם המרובה צריכה לדוש ולדוק במרג חרוץ ובאופן עגלה כדי לדוש מהר,
כי לא לנצח אדוש ידושנו – לחבוט במטה. שאין דש פעם אחת יותר מב׳ או ג׳ עמרים וצריך לטרוח ולדוש בכל שבוע כדי סיפוקו נמצא דש כל השנה. לפיכך צריך למורג חרוץ ולאופן עגלה לדוק מהר.
ואף אם המם גלגל עגלתו ופרשיו – כלים המפרישים הגרעין מן הקש לדוק לא ידוקנו – בלא מורג חרוץ בעל פיפית. כי אופן עגלה ופרשים דשין ואינם דקין. אבל המורג דש ודק. כדכתיב הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק. ולפיכך תחלה מעבירים על התבואה אופן עגלה לעקור הגרגיר ממקומו והמורג נמשך אחריו עליה ודש ודק. קל וחומר שבמטה לא יודק. אף אתם עשיתם מן העיקר טפל והטפל עיקר. עבודת המקום עראי ושל עבודה זרה קבע. ואתם סבורים לינצל במה שאתם עובדים אותו. (כט) גם זאת – אף על פי שמעצמי אני מוכיחכם ומיעצכם מדרך העולם מעובדי האדמה,
מעם י״י צבאות יצאה – להוכיחכם שאין עצה ותושיה לאדם אלא ממנו. וכבר הוכחתי אתכם מאותו בתחלת נבואתי: למה לי רוב זבחיכם, וכל הענין. ומרוח קדשו סיבבתי לכם פני הדבר עתה דרך משל ודרך ארץ. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.

^ב המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון